הנה הטור האחרון שלי מנענע10, בגירסתו המלאה. יאללה, תנו בכפיים

זו לא אינטגרציה, זה כיסוי תחת. עומר סנש יודע ש"מילים פשוטות", האלבום החדש של דודו אהרון הוא לא באמת "פופ ים תיכוני", אלא רק עוד אוסף להיטים לרדיו לב המדינה

בכל מערכת עיתון, בכל תקליטיה הולכת ונערמת גבעה קטנה מהדבר הזה. תחנות הרדיו מוצפות בסינגלים עם בס"ד קטן בפינה, ותצלום סטודיו של איזה אחד, בחור פשוט כזה או אחר. ברוב המקרים הם מגיעים לארגז קרטון ליד הפח. העובדים והאורחים נוברים בו, מחפשים הפתעות. זו בהחלט תופעה. במקרה הטוב הם נשלחים לאיזה ארכיון. שרק לא יגידו שאנחנו זורקים סינגלים של מוסיקה מזרחית. הם נעלבים מהר, אלה.

השירים הרי תמיד עוסקים בנושא אחד, (הלכת ממני, זה כואב. חזרת אלי, סבבה, אבל אני קצת חושש כי החלפת מבטים עם ההוא) וכשמנסים לבחון יותר לעומק, מגלים שהאמת נמצאת בפרטים: בעטיפה, במראה, בגישה, בדברים הקטנים שנעשו בחוסר-כוונה. וכמו שהשכילה ענבל פרלמוטר לומר "כי זה הסטייל \ זה לא המה אלא האיך".

זה תמיד צילום פנים. ותמיד השם: פרטי ומשפחה. פשוט, בלי כינוי, לא להקה, לא הפרוייקט-של. הם תמיד מצולמים במבט קצת מהורהר, בהסבת שמאל כמו-אצילית, במיטב המחלצות. הצעירים שבהם יעטו משקפי שמש, שעון אדיר מימדים וחולצה בצבעי פלסטיק ויספקו כפותיהם. (כואב להזכיר את היצע התספורות ועיצובי שיער הפנים האיומים) המבוגרים יותר פשוט מחייכים למצלמה חיוך כמו למוד-ניסיון חיים. אם יש להם שכל, הם לובשים חולצת כפתורים פשוטה, אם לא – הם מנסים להתלבש כמו הצעירים. הם מגיעים במגוון רמות הפקה – מהעצמאיות: דיסק צרוב עם תצלום מהפוטו המקומי, עיצובים בפאוורפוינט, תודה לבורא עולם בדף הנלווה בלי טיפת עריכה לשונית, ועד למלוקקות יותר - הגדולים, שכבר מרוככים בפוטושופ. הם כולם מקווים לעבור את המשוכה: הסינגלים של המתחילים משדרים נואשות, כאומרים "נו, טוב, לפחות הקלטתי שיר ושלחתי לרדיו", הגדולים-קובי-אייל-דודו-משה מחייכים על העטיפה. הם יודעים שימכרו שש-מאות אלף רינטגונים גם בלי העזרה של הבניין המרקיב ביפו.

אז אני תוהה מה העניין עם המוסיקה המזרחית, או בשמה המכובס בפוליטיקליקורקט – "ים תיכונית". למה זה תמיד אותו שטאנץ? אולי הבעיה בכלל אצלי, שמביט מבחוץ, לא מודע לדקויות. אני תוהה למה אי אפשר למצוא מוסיקה ים תיכונית שמנסה להיות קצת יותר מתקדמת (דיקלה לא נחשבת, היא פשוט לא מעניינת, אבל סחתיין על היומרה) ולמה אותו סטודיו מעצב את עטיפות כל הסינגלים, כבר שנים, בכזה חוסר מודעות לטעם ולאופנה. למה הלבנט-פופ הזה תמיד ממחזר את עצמו? ומה הסיפור עם משקפי הטייסים וכל הבלינג. הרי כולכם מגיעים בעצם מהאינדי – התחלתם לסלסל בבית הכנסת, שמעתם את זהר בבית, או אולי אפילו את אום כולתום, חלקכם גם את דיפ פרפל, וחלמתם ורציתם גם. אז למה אתם כולכם מסיימים חנוטים באותה חליפה, באותה תסרוקת? למה אף אחד מכם לא בורח ממכבש הפופוליזציה של אמרגני המוסיקה הזו ומנסה לייחד את עצמו? אולי פשוט, כי זה עובד. ובמה שעובד – לא נוגעים. יש פה תעשייה לכלכל. עוד לפני חישוב המס שמועלם, הופעה בת עשרים דקות של אחד מגדולי הז'אנר באירוע תעלה לזוג החוגג כמכונית נאה, בגירסתה היותר מאובזרת. זה כבר מזמן לא טרנד, זה סד סגנוני נוקשה.

טוב, זאת המוסיקה שקובעי המדיניות, קופירייטרים ובכלל סוכני הטעם שלנו בטוחים שעובדת. (או לפחות הנבואה שמגשימה את עצמה) - הסלוגן של ביסלי הסתלסל לו, בפרסומת של הבנק אפשר לשמוע עוּד וכינורות מייללים. בכל חתונה מגיע השלב הזה, בו מתחיל ה-"ערב טוב לך". זו המוסיקה השלטת היום. זהו הלך הרוחות. אבל ממה היא מורכבת, ומה הטעם שמנחה את כל העסק? לאן הם שואפים, כמו מי הם רוצים להישמע? האם גל הצלחה של המוסיקה הים תיכונית הוא הוא הביטוי המיוחל של האינטגרציה, הוילה מתמזגת מעדנות בתוככי הג'ונגל, עצי הדקל מצלים על הבידה, וכולם חוגגים יחדיו את כיבויו הסופי של כור ההיתוך? האם אחרי הגמוניה אשכנזית רבת שנים, ששמרה על משוא פנים ייקי, דאגה למראית עין מהוגנת ומערבית בהדירה מהשיח קולות מסויימים על פי הפיגמנטציה של בעליהם, זה סוף סוף מגיע? זהו, ערבי זה כבר לא רק סוג של סלט, או שם קוד לאויב, אלא גם מקור השראה: ישראל מתמזגת עם הסביבה. מקבלת עליה את עול החום המזרח תיכוני הלוהט. האם החיות המזרחית פרצה והמיסה את הקור האירופאי?

לא. לישראל יש עוד שיעורי בית לעשות. לא תועיל הפרסומת לעראק הפופולרי שמתארת גבר ממוצא אירופאי בעל שפם-מברשת, או העובדה שבית הקפה החדש שנפתח בפלורנטין מעוצב בסגנון סבנטיז אלג'יראי. לא יועילו בום פם והסרף המזרח תיכוני שלהם, או השעטנז המהנה של הבלקן ביט בוקס. כבר בסבנטיז משפחת בנדאלי הלבנונית שילבה בין מזרח ומערב, בין חפלה ערבית לרוק פסיכדלי, למשל ב-"Do you do you" ועשתה את זה ברגישות רבה בהרבה מתאונת הרכבת התרבותית שמתרחשת פה (בטח ובטח שברגישות רבה יותר מאשר שרית חדד, שלקחה את אותו השיר בדיוק ובגיבוי נסיך השמאלץ הנרי דרסה אותו מכל הכיוונים). בקיצור, יש עוד הרבה שכבות של הכחשה בדרך - זאת לא אינטגרציה, זה כיסוי תחת.

הרבה מהלהיטים המזרחיים בשנים האחרונות מזכירים בהוויתם בעיקר פס קול של סרט אפי מצ'וקמק – תופים רועמים, סולואי-גיטרות-צוקים והרבה קלידים בטעם כינור. מה שנשאר מהמוסיקה הערבית האותנטית זה בעיקר שירה מסתלסלת, טכנית למדי. האלמנטים של הג'אמיות, הכלים שנבנו ביד, ואורך הרוח המדברי שבמוסיקה ערבית אותנטית נעלמו מזמן (גם בחלק גדול מהפופ הערבי העדכני, יש לציין) המוסיקה מסביב לזמר הפכה למרקחת של סגנונות מערביים. והזמר עצמו, לא נאמן לשורשיו, לא מודע לשאיפותיו – מסלסל תימנית לרקע דאנס מערבי, דופק בעטיפת האלבום את מבט המאהב הלטיני. וזה מוכר.

מתוך השטאנץ נברור וניקח לדוגמא זמר מוכר, אבל לא ממפלצות הרייטינג – נבחר את האלבום החדש והשלישי של דודו אהרון "מילים פשוטות". הוא זכה להכרה בעיקר בזכות "הכל זה מלמעלה", שנעשה ללהיט גדול, והגיע גם לרדיו המיינסטרימי, ובאלבום הזה בולט "תגידו לה", שהפך להמנון חיילים בלתי מעורער. בתצלום העטיפה אפשר למצוא את משקפי השמש ושאר האיבזור המתבקש, וההתנגשות הזו בין המראה המעט מרושל, יום-יומי של דודו לפוטושופ המלאכותי שמלטש אותו עד ברק, בין הפונט המעוצב לעמידה הפשוטה, המעט ביישנית שלו על עטיפת הדיסק מחזירה אותנו לשאלה – מה הוא אומר בעצם, חוץ מ"הנה אני, על עטיפה של דיסק. בדיסק יש שירים". דודו הוא בחור צנוע, מעט ביישן, רחוק מהגבות המרוטות, מכוניות היוקרה או עודף הקעקועים של חבריו לז'אנר, ודווקא כאן צורם המחסור באמירה אישית. מרוב השתפכות מילולית (האלמנט הקבוע במוסיקה הזו), אנחנו לא יודעים מיהו בעצם דודו אהרון.

שיר הנושא, שגם פותח את האלבום "מילים פשוטות" הוא שיר פופ לכל דבר, אבל כבר בשיר השני משתלב המקצב הים תיכוני, ודודו אהרון ממריא לשירת הפזמונים המוכרת שלו, בשירים שמתוכננים לעבוד בהופעות גדולות. ההפקה באלבום מגוונת ומקצועית, כל שיר באלבום מתחיל בגיוון הפקתי מעניין יחסית – אפשר אפילו למצוא נגיעות אלקטרוניות, כאשר הכיוון הכללי הוא כמובן, דאנס. בגיל 25, ואחרי הופעה בהיכל התרבות, באלבום השלישי של דודו אהרון מנגנים גדולי המוסיקאים של הז'אנר – אבי סינגולדה, אשר פדי ואחרים, והסאונד של האלבום – בהתאם.

גם בשירים הפחות גדולים ופחות מוכרים, ניכר החוש הטבעי של דודו אהרון לפזמונים שנדבקים, וכל השירים עובדים. בתוספת הלהיט הענק "תגידו לה", ועוד שני דואטים עם זהבה בן, (שדומים יותר למוסיקה שלה מאשר לזו שלו), זהו אלבום פופ ישראלי-מזרחי מוצלח, אבל שוב, לא מודע לעצמו, מנסה שלא למתוח את גבולות הז'אנר. מספר שירים קליטים שעוטפים להיט אחד גדול. האלבום הוא רק תוספת: ההצלחה כבר נרשמה ברדיו לב המדינה, ביחידות צבאיות.

דודו אהרון עדיין חנוט בתוך אותו סד סגנוני מדובר. והשירים נעלמים כלעומת שבאו. אם כי ב"תגידו לה" ו"הכל זה מלמעלה" בהחלט יש משהו שעובד, משהו קליט בצורה בלתי רגילה (קליט במידה שאייל גולן, אגב, לא הצליח לייצר זה שנים), משהו אפקטיבי מאד בפופיות שלו. מעניין לחשוב איך דודו אהרון היה נשמע אלמלא היה שומע אף לא זמר אחד אחר מחבריו לז'אנר מימיו, או אם היה נתקל במפיק מוסיקלי שאפתני באמת (משהו כמו המפגש בין יוני בלוך לשלומי סרנגה, רק מעניין).

שיר האהבה הזה, או להיטו הקודם, האמוני, מייצגים בדיוק את הטעם של הישראליות, שמעדיפה להישאר לא מודעת. סופחת את השפעות המקום, נושאת פניה למערב, ובעיקר נותרת בעיוורון וחוגגת בו. ועד שהמוסיקאים ותעשייני המוסיקה לא יצמיחו קצת יותר מודעות, ועד שהאנשים שחיים במקום הזה לא יחליטו אם הם משתלבים במרחב הזה או אונסים אותו, אנחנו נמשיך לבוסס בשום-מקום הזה. ככה זה נראה, וכך זה גם נשמע.

* * *